השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע (כב' השופטת י' רז-לוי), בגדרו הורשעו המערערים בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וחבלה במזיד לרכב, והוטלו עליהם העונשים הבאים: עבודות שירות לתועלת הציבור, בהיקף של מאה שעות, כל אחד; פיצוי בסך 3,000 ש"ח לחברת "אגד", כל אחד; חתימה על התחייבות בסך 5,000 ש"ח, שלא לבצע עבירות מסוג פשע, למשך שנתיים.
הערעור מופנה כנגד עצם ההרשעה בלבד.
בפתח הדברים אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה.
העובדות הרלבנטיות
2. בתאריך 28.08.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע כתב-אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, שבו יוחסו למערערים עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וחבלה במזיד לרכב. המערערים משתייכים לשבט בדואי מסוים, והם היו כבני 16 בזמן התרחשות האירועים מושא כתב האישום המתוקן, שיתוארו להלן.
לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, המערערים שהו בתאריך 23.08.2009, בשעות הערב, ליד כביש מס' 25 (כביש באר-שבע דימונה), ביחד עם מ.א. (להלן: מ.א.) וקטין נוסף (להלן: ה.א.). בסמוך לחצות הלילה, ירדו הארבעה לכביש מס' 25, והחליטו ליידות יחד אבנים לעבר כלי רכב שנוסעים בו. באותה שעה, נסע על הכביש אוטובוס של חברת "אגד", מכיוון באר-שבע לדימונה. האוטובוס היה ריק וללא נוסעים, מלבד הנהג. הארבעה יידו אבנים לעבר האוטובוס, וכתוצאה מכך השמשה האחורית של האוטובוס נופצה.
3. בתאריך 22.04.2010 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד לנוער בבאר-שבע, על פי הודאת המערערים ובמסגרת הסדר טיעון, כי המערערים ביצעו את העבירות המיוחסות להם. בשל העובדה שמדובר בקטינים, שאלת הרשעתם של המערערים בעבירות - נדחתה עד לקבלת תסקיר בעניינם, וזאת בהתאם לסעיפים 22 ו-24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער).
מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי לנוער בעניינו של המערער 1 עלה כי המדובר בקטין כבן 17.5, המנהל אורח חיים נורמטיבי, שזו היתה לו הסתבכותו הראשונה עם החוק. משפחתו של המערער 1 גינתה את המעשה שעשה, וביקשה לסייע לו להשתקם ולשוב למסלול חייו התקין. עוד צוין בתסקיר כי המערער 1 השתתף בקבוצה טיפולית בעקבות האירוע, ובמסגרת זו הוא עבר תהליך משמעותי וחיובי. לבסוף שירות המבחן ציין כי הוא לא זיהה דפוסים עברייניים חוזרים אצל המערער 1, והוא התרשם כי האירוע, מושא כתב האישום המתוקן, התרחש על רקע שובבות נעורים, ולא מטעם אידיאולוגי כלשהו.
באשר למערער 2, שהיה כבן 17 בעת הכנת התסקיר, ציין שירות המבחן כי מדובר בקטין המנהל אורח חיים נורמטיבי. גם משפחתו של המערער 2 הביעה סלידה מהמעשים שעשה, וביקשה לסייע לו לשוב לאורח חיים תקין. המערער 2 השתתף בפגישות במסגרת קבוצה טיפוליות ובשיחות פרטיות - ובשתי המסגרות הוא שיתף פעולה, ועבר תהליך משמעותי בעקבות הטיפול. לבסוף הודגש כי המערער 2 איננו בעל דפוס עברייני, וגם הוא השתתף באירוע, מושא כתב האישום המתוקן, עקב החלטה רגעית ועל רקע שעמום וחוסר מעש.
על רקע נתונים אלה, המליץ שירות המבחן שלא להרשיע את השניים, ולהטיל עליהם שירות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות, מתן פיצוי לבעל האוטובוס, ובנוסף, לחייבם לחתום על התחייבות כספית גבוהה, שלא לחזור על עבירות דומות.
4. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד לנוער היתה - האם יש להרשיע את המערערים בעבירות מושא כתב האישום המתוקן, או להסתפק באמצעים שיקומיים בלבד. בנושא זה קובע סעיף 24 לחוק הנוער כדלקמן:
"קבע בית משפט לנוער שהקטין ביצע את העבירה והוגשו לו תסקיר של קצין המבחן ותוצאות הבדיקות והחקירות, שעליהם הורה לפי סעיף 22, יחליט על אחד מאלה:
(1) להרשיע את הקטין ולגזור את דינו;
(2) לצוות על אחד או יותר מהאמצעים ודרכי הטיפול המנויים בסעיף 26;
(3) לפטור את הקטין בלא צו כאמור".
בית המשפט המחוזי הנכבד לנוער נדרש, איפוא, לקבוע באיזה מן המסלולים שמתווה סעיף 24 לחוק הנוער יש לבחור במקרה זה.
5. המערערים ביקשו שלא להרשיעם, נוכח התסקירים החיוביים בעניינם, וכן בהתחשב בעובדה כי מ.א., שהשתתף אף הוא באירוע מושא כתב האישום המתוקן, לא הורשע בגין המעשים, והוטלו עליו צו מבחן ופיצויים בסך 3,000 ש"ח בלבד. המערערים טענו כי הרשעתם תשבש את המשך מסלול חייהם התקין, ותמנע את שיקומם.
מנגד, המדינה טענה שחומרת העבירות ונסיבות ביצוען מלמדת כי ראוי שהמערערים יורשעו בעבירות, מושא כתב האישום המתוקן. באשר לעניינו של מ.א. ציינה המדינה כי הסדר הטיעון נחתם עמו על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה הפרטי שלו, ובמיוחד בהתחשב בעובדה כי מ.א. היה בעצמו קורבן עבירה, וכי הוא ביקש להתנדב לשירות צבאי.